אני מאשים
“עוד בחור שלא מטופל בזמן בגלל ביורוקרטיה, עוד אישה שהסרטן שלה נפל בדיוק מחוץ לסל” • פרופ’ יצחק מלר, מבכירי הרופאים במערכת הבריאות, החליט לא לשתוק עוד – ולחשוף את המחדלים והכשלים שאליהם נחשף בארבעים שנותיו ברפואה הציבורית • “חייבים להוציא הכל החוצה”
- רן רזניק פורסם ב:
אבל הדברים בוערים בו. הוא נחוש לחשוף את הבעיות של מערכת הבריאות, לשפוך אור על הפצעים שדורשים טיפול. “במשך השנים ניהלתי הרבה קרבות”, אומר מלר בראיון בלעדי ל”שישבת”. “בחלקם הצלחתי, לעיתים נכשלתי. אבל האמת היא שגם הניצחונות האלו מוגבלים. מצד המערכת הביורוקרטית – משרד הבריאות, קופות החולים, חברות הביטוח, עורכי הדין, המחוקקים, אפילו התקשורת – הגישה היא תמיד של ‘הכלבים ינבחו והשיירה תעבור’.
“אבל המציאות היא שמערכת הבריאות שלנו סובלת משורה ארוכה של תופעות, שחייבים לטפל בהן. אסור לתת לשיירה הזאת להמשיך לנסוע. אין ברירה, חייבים להוציא הכל החוצה. רק אם הציבור יכיר את הכשלים, המערכת לא תוכל להתעלם מקיומם. רק כך נוכל להתחיל את הריפוי”. כמעט כל הסוגיות המרכזיות במערכת הבריאות בארץ נמצאות על הכוונת שלו. הכהונות הארוכות של רופאים בתפקידים בכירים, חדירת הכסף הגדול של הרפואה הפרטית לתוך השיקולים של הרפואה הציבורית, התעמרות הקופות בחולים דווקא בשעתם הקשה והמעורבות הבלתי מפוקחת של רבנים ומורי דרך רוחניים בהליכים רפואיים.
“יש שורה של תופעות שמתרחשת בתווך שבין חדרי הרופאים, המרפאות ובתי החולים הציבוריים לבין אדמו”רים, רבנים, פרופסורים, עיתונאים, עסקנים, פוליטיקאים, מאכערים, מתווכי תיירות רפואית וסוכני חברות התרופות”, כותב פרופ’ מלר בספרו “צבע השבועה”, שראה אור לאחרונה בהוצאת דביר ומכון “הקשרים” לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית באוניברסיטת בן־גוריון. “התופעות הללו יוצרות שטיח ארוג שתי וערב מכל אותם חוטים של כלכלה, שלטון, סבל, אמת, יושר והרבה כסף. ועל השטיח הזה צועדים, רצים, זוחלים ומתגוללים בני אדם, אזרחים, אנשים שבסך הכל רוצים להיות בריאים.
“עוד ילדה שלא נתנו לה טופס 17, עוד בחור שלא מטופל בזמן בגלל הזנחה ביורוקרטית, עוד אישה שהסרטן שלה נפל בדיוק מחוץ לסל, עוד ילד שנמצא בצד הלא נכון של המחסום, עוד ועוד אנשים שהמערכת שאמורה לטפל בהם מתאכזרת אליהם, אדישה לגורלם ומתעשרת על חשבונם. עולם כמנהגו נוהג והמערכת לא לומדת דבר וחצי דבר. “גם התקשורת לא מתעניינת במיוחד בכשלי הביורוקרטיה. זה לא סקסי ולא מביא רייטינג. התקשורת חייבת לראות דם, רצוי של רופא רשלן. כך יוצא שהרופא, שליח ציבור שאמור להקדיש את מרצו לטיפול בחולים, מוצא את עצמו נלחם לבדו במערכת שהוא אמור לייצג”.
הספר החדש מתאר באומץ נדיר את הדילמות האתיות והמקצועיות הקשות שחווה מלר, והוא מצטרף לספרו הקודם, “מסע חיים”, שיצא ב־2004 בהוצאת “רמות” באוניברסיטת תל אביב’ ולשני ספרי שירה שהוציא, “חתכים” ו”פואמה על עליבות הזקנה”. מלר גם זכה למחווה יוצאת דופן, כשספרו חולק השנה כמתנה לכל בוגרי בית הספר לרפואה בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן־גוריון. לספר צורף מכתבו של פרופ’ עמוס כתף, דיקן הפקולטה, שבו כתב: “בעולם הרפואה, ההולך ונעשה מתוחכם, מודרני וממוחשב, דאגנו להקנות לכם מיומנות וכישורים רפואיים יחד עם הגישה האנושית והבנת נפש המטופל וסביבתו. זיכרו תמיד לשמר את יכולתכם המדעית והרפואית יחד עם מרכיב החמלה והאנושיות, שבא לידי ביטוי בספר”.
“מתנהגים כאילו הם אלוהים”
הטענות הקשות באות מפיו של מי שמכיר את המערכת היטב, מבפנים. עד לפרישתו לגמלאות, לפני כשנתיים, נחשב מלר (68) לאחד מבכירי הרופאים בארץ ולחלוץ בתחום הטיפול האורתופדי־אונקולוגי. להערכתו, טיפל עד היום בכ־25 אלף בני אדם, וכך נחשף לרבים מהמחדלים של מערכת הבריאות. הוא מתגורר ביישוב מיתר שליד באר שבע, נשוי לדניאלה, אחות במקצועה, שעבדה כאחראית המחלקה הנוירוכירורגית בסורוקה, שם גם הכירו. יש להם שלושה בנים. מלר סיים לימודי רפואה ב־1972 בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית. הוא התמחה באורתופדיה בבית החולים סורוקה בבאר שבע, בזמן ששירת כקצין בחיל הרפואה. את ההתמחות סיים ב־1984, ואז נסע לשנתיים לארה”ב כדי להשתלם במקצוע רפואי שהיה אז בחיתוליו: אורתופדיה אונקולוגית, שעיקר עיסוקה בהסרת גידולים בעצמות, בשרירים, בגידים ובכלי דם. כשחזר לארץ, כחלוץ בתחום, הקים את היחידה האורתופדית־אונקולוגית בסורוקה. ב־1994 קיבל הצעה מפרופ’ גבי ברבש, אז מנהל בית החולים איכילוב בתל אביב, להקים בבית החולים מחלקה ארצית בתחום זה. תחת ניהולו של מלר, הפכה המחלקה להיות המובילה בארץ בתחומה.
למלר יש הרבה ביקורת על עמיתיו, מנהלי המחלקות בבתי החולים הציבוריים. “מנהלי המחלקות דועכים ומתנוונים, חייבים להחליף אותם”, הוא תוקף. “כי כשרופא מקבל מינוי לניהול מחלקה לכל ימי חייו, זה מנוון את המחלקה. מניסיוני, שנים ספורות לאחר המינוי, המנהלים כבר דוחים יוזמות חדשות של הרופאים הצעירים ופשוט דורכים במקום. אין להם יותר רצון לשנות ולקדם את המחלקה מבחינה מדעית, טכנולוגית ורפואית. “נכון שיש מנהלים יוצאי דופן, אבל הם לא מייצגים את הרוב. רוטציה בניהול המחלקות ובתי החולים היא קריטית כדי להקטין את הניוון והדעיכה”.
מה הנזק לחולים?
“זה נזק שקשה למדוד, אבל אפשר לראות בבירור מחלקות שבהן כל הצוות הופך להיות אדיש לפניות ולתלונות של מטופלים. התופעה הזאת תבוא לידי ביטוי דווקא במקרים של החולים הקשים והמסובכים יותר, שאצלם נדרשת יותר הקפדה מצד הצוות הרפואי והצוות הסיעודי. “לימוד הרפואה בנוי על השוליה, שלומד בפועל כשהוא נמצא ליד הרופא הבכיר, והניסיון הזה ילווה אותו לאורך כל חייו המקצועיים. כשמנהל המחלקה מתפקד באופן מצומצם יותר, נפגעת גם ההתמחות של הרופאים הצעירים, ונפגע גם הטיפול הרפואי, שאמור להינתן בהסתמך על הידע הרפואי והניסיון של הרופאים הבכירים”.
כדוגמה לבעייתיות בהתנהלות של מנהלי מחלקות ותיקים מזכיר פרופ’ מלר את המנהג המכונה בסלנג הרפואי “הביקור הגדול”, שבמסגרתו עוברים המנהלים ליד מיטות החולים ולצידם רופאים נוספים, רופאים מתמחים וסטודנטים לרפואה. “המטופל שוכב במיטה, ונכנס המנהל עם שובל של רופאים ואחיות. במקרה הטוב, ולרוב זה לא קורה, המנהל יגיד לחולה בוקר טוב. בדרך כלל פשוט תתנהל מולו שיחה כאילו המטופל הוא אובייקט, כאילו הוא לא שם. כל זה קורה תוך השפלה של החולה, ולפעמים גם של הסטאז’רים, של האחיות, כדי להפגין סמכות ומרות. הניכור שולט, והמחלקות מתנהלות כמו סרט נע”.
“לא פלילי, אבל מסריח”
עשרות שנים – שום ביקורת
לטענת מלר, רבות מהבעיות של המערכת נובעות מכך שהרופאים לא נאבקים במשרד הבריאות בניסיון לשפר את היכולת שלהם להעניק טיפול ראוי לחולים. “אני תמיד שואל את עצמי איך הרופאים במחלקות הפנימיות הסכימו להגיע למצב הזה, שבו חולים מאושפזים בפרוזדורים כמו בהמות, ובמשמרת הלילה יש אחות אחת על כל 30 חולים. למעשה לא שמים קצוץ על הרופאים. “ברור לי שזה מחוסר ברירה, אבל זה לא היה יכול לקרות אם הם היו מתקוממים ואומרים כבר לפני שנים: ‘או שאתם נותנים לנו עוד מיטות אשפוז, או ששלום ולהתראות’. איזו זכות יש לחברה ולמדינה להכניס את הרופאים למצב הזה, שבו המחלקות מתנהלות כמו שדה קרב?
“מי מפקח על הרבנים?”
“טופס 17 הוא תועבה”
“מקרים כאלו הביאו אותי לתחושת מיאוס וחוסר אונים, ובסופו של דבר גם למחשבה שמוטב להסתלק ולא להמשיך להיות חלק ממערכת מתועבת, שאני נלחם בה כל חיי. אני מוצא את עצמי כל הזמן מתנצל בפני חברים ושכנים, שמרגישים שהרופאים שלהם נטשו אותם.
“כשאני מדבר עם רופאים או עם סטודנטים לרפואה, אני תמיד מדגיש בפניהם שהסיכוי שלנו, הרופאים, לרפא את המחלות של המטופלים שלנו הוא קטן מאוד. זה יהיר לחשוב שאנחנו מרפאים. אנחנו מטפלים, וזה התפקיד העיקרי שלנו. אני חסיד של האימרה: ‘תפקיד הרופא הוא לפעמים לרפא, לעיתים קרובות להקל ולעזור, ותמיד לתמוך ולנחם’.
מלר מרגיש שעוד לא מאוחר לטפל בבעיות שאותן הוא מציף. “רק חשיפה מלאה של הכשלים תוכל להביא לשינוי. אני מקווה בכל ליבי שלמרות הכל, השיירה תשנה כיוון. שאם נדבר על הבעיות, הרפואה תהפוך להיות שקופה יותר, צודקת יותר, ובסופו של דבר, תוכל להיות גשר שיוצר חיבור אמיתי בין בני אדם”.