מתוך מאמר שפרסם בדוקטורס אונלי: החוויה של אלה הנזקקים למערכת האשפוז לא טובה! כמות הפניות לעזרה שמקבלים חבריי ואני ממעגלי המשפחה, החברים והחברים של החברים, כשהם מגיעים לחדר המיון, או כשקיבלו תור לעוד 16 חודשים כדי לפתור בעיה רפואית עכשווית, היא סימפטום לאי ספיקת מערכת האשפוז ולחוסר האמון של הציבור בה.
החוויה של אלה הנזקקים למערכת האשפוז לא טובה! כמות הפניות לעזרה שמקבלים חבריי ואני ממעגלי המשפחה, החברים והחברים של החברים, כשהם מגיעים לחדר המיון, או כשקיבלו תור לעוד 16 חודשים כדי לפתור בעיה רפואית עכשווית, היא סימפטום לאי ספיקת מערכת האשפוז ולחוסר האמון של הציבור בה.
איכותם של בתי חולים נמדדת היום במספרים ובתפוקות: מספר הביקורים במרפאה, מספר הניתוחים, משך אשפוז, אחוז החולים שהשתחררו עד 16:00, זמן ההמתנה במיון ועוד.
אף אחד לא מודד אנושיות וחמלה, כי מה לעשות, אין להן תג מחיר כלכלי. אף אחד לא מודד עומס ושחיקה של אנשי הצוות הרפואי ולא מקצה משאבים לטפל בהם, כי מבחינת המערכת, הם מהווים עוד משאב.
(זה החידוש שמביא המסע החברתי להבראת הרפואה במיזם “קשר עין”)
כלל בתי החולים בארץ (למעט אחד) נמצאים בגרעון שנתי קבוע וחיים בפחד מתמיד ממינוי חשב מלווה שיבחן באופן צמוד את התנהלותם הכלכלית. כתוצאה מכך, מהססים מנהליהם, ולפעמים גם מתפשרים בקניית ציוד רפואי איכותי, מבטלים תורנויות של רופאים בכירים המאפשרות את נוכחותם בחדרי המיון, במחלקות ההרדמה והטיפול הנמרץ גם בשעות הערב והלילה, הכל כדי לגמור את שנת התקציב “בשלום”, גם במחיר צמצום השירות האיכותי לציבור.
אז הגיע הזמן לעשות חשבון נפש:
ממשלת ישראל – על כך שאינה משנה את מדיניות תקצוב מערכת הבריאות הנמצאת בגירעון שנתי קבוע ומכוון של שלושה-ארבעה מיליארד שקל. על כך שההוצאה הלאומית לבריאות בישראל עומדת רק על 7.3% מהתל”ג בהשוואה ל-9% במדינות ה- OECD. על הידרדרות מערכת האשפוז והעדר תכנית רב שנתית ליעדיה ולצורכיה של מערכת הבריאות ולהתאמתה לגידול באוכלוסיה והזדקנותה.
כנסת ישראל – על חוק ההסדרים 2016, שגרם לפגיעה ביכולת הציבור לממש את הביטוחים הרפואיים שרכש עקב עלייה משמעותית בהשתתפות העצמית וצמצום הבחירה ברופאים, והוביל לעומס ולהתארכות התורים בבתי החולים הציבוריים, העלולה לסכן חיי אדם.
קופות החולים ומנהלי בתי החולים – על כך שאינם מניפים את נס המרד כנגד המציאות התקציבית הבלתי אפשרית, וכנגד משרד האוצר המשסה אותם אלה באלה כדי לשרוד.
אנחנו, הרופאות והרופאים, על כך שעקב העומס והשחיקה הבלתי אפשריים, לא מספיקים לעיתים להסתכל לכם בעיניים ולהניח יד מנחמת כשצריך.
ואזרחי ישראל – המתוסכלים מזמינות מערכת הבריאות ביום פקודה, הכועסים בהמתנות בחדרי המיון ובתורים לרופאים המומחים, שליבם נחמץ כשהם מלווים את בני משפחתם וחווים את הפגיעה בכבוד האדם בעת האשפוז במסדרון, ואשר צריכים אפילו לריב על “הזכות לכיסא” ליד מיטת היקר להם, אך אינם מתגייסים למאבק לשינוי מערכת הבריאות החולה.