מצוינות ועליבות, זו לצד זו, באותה מערכת בריאות

שישי בבוקר. חדר ניתוח מספר 3 ב"שיבא". בחדר תשעה אנשי צוות.  שלושה נולדו בישראל, חמישה במדינות בריה"מ לשעבר, אחד באתיופיה. שבעה יהודים, נוצריה אחת ומוסלמי אחד. כולם התכנסו לניתוח הוצאת גידול מוחי ממאיר. שלושה מנתחים, שני מרדימים, שתי אחיות, נוירופיזיולוג אחד, וטכנאי חדר ניתוח. שלושה רופאים מומחים, שני רופאים מתמחים. שלושה מהמשתתפים עבדו גם בלילה. החולה ערה, כדי לוודא שהוצאת הגידול לא תפגע ביכולתה לדבר ולזוז. בחדר ציוד בשווי מיליוני שקלים, המתקדם מסוגו  בעולם, שנועד לסייע בהבאת החולה לחוף מבטחים. גאווה ישראלית.

באותה שעה, בחדר המיון,  83 מטופלים (המון) הגיעו בשל  כאבים בחזה, בבטן, בראש, או שנפגעו בתאונות דרכים. חלקם יעברו בירור שיגלה זיהום, חלקם מתחילים מסע של גילוי וטיפול בסרטן, וחלקם ילכו הביתה רגועים לאחר הבירור הראשוני. 16 מבין המטופלים נמצאים במיון כבר שמונה שעות וחלקם אף 15, כי אין כבר מקום גם במסדרונות. במחלקה הפנימית שוכבים 45 חולים – יש מקום ל-34 , אבל אין ברירה ויש מסדרון. 14 מהם התקבלו ב-24 השעות האחרונות. 14 חולים שצריכים להעריך, לקבוע תכנית טיפול ולהיות ערניים שהוא אכן יעיל ונכון. ו… יש את החולים שהתקבלו אתמול ושלשום. במחלקה הנוירוכירורגית מאושפזים 41 חולים – גם כאן שוכבים חולים במסדרון. אחוז התפוסה הממוצע בחודש ינואר היה 117% ולא לכל החולים אחרי ניתוח יש מיטה בחדר כך שחלקם נהנים מהנוף הנשקף מהחלון בקצה המסדרון.

אותה מערכת בריאות. מצוינות ועליבות זו לצד זו. מדינה שצמחה והתפתחה, צרכים ויכולות שגדלו, ומערכת בריאות שקטנה עליה. כמו גבר בן 70, הנאלץ ללבוש עדיין את חליפת בר המצווה.

חסרות מיטות? ממש לא – חסרים תקני רופאים ואחיות שהוצמדו בשנות ה-70 לרהיט הנקרא מיטה בבית חולים – כן, 'אז' עוד ניצבו כל המיטות בחדרים. 'אז' היה משך האשפוז הממוצע של כל חולה  שישה ימים. היום ירדנו לארבעה ובחלק מהמחלקות אף ליומיים וחצי. מספר החולים השוכב היום על אותה מיטה גדל, אבל לא תקן האחיות והרופאים המטפלים בהם. המסע הארוך של 13 שנים שעוברים כל אחת ואחד מאיתנו בהכנות לעמידה ברף הכניסה לבית הספר לרפואה, בלימודים הארוכים, בסטאז', בהתמחות, עד שאנו יוצאים לחיים האמיתיים כמומחיות ומומחים, בהתמקצעות בחו"ל, בלימוד ובהתעדכנות – לא נגמר, ואנחנו מרגישים שהמדינה לוקחת אותנו כמובנים מאליהם.

נכון, המספרים על מחשבי התפוקות מקבלים סימונים ירוקים: השנה אשפזנו יותר חולים, עשינו יותר ניתוחים, ראינו יותר חולים במרפאות – באוצר מוחאים כפיים ומריעים בקול: "מערכת הבריאות שלנו יעילה!". נהדר, לא?

אז זהו, שממש לא. בסקר השחיקה שערך משרד הבריאות מתברר שהרופאות והרופאים עומדים בראש טבלת השחיקה. אחריהם האחיות. כשפורטים את היומיום שלנו לרכיביו: הרצון לטפל בכל הפונים לעזרתנו, הרצון להתעמק, להבין, להתייחס, להסביר, לא לטעות, לתת את הטיפול הנכון, וגם לחבק ולהכיל את הקושי, הצער, ההתמודדות ולעתים הכישלון שלנו בהתגברות על המחלה של מטופלינו –הופכים את המשימה לקשה יותר ואולי לבלתי אפשרית.

ועדה ציבורית בעקבות מקרי ההתאבדות ב"סורוקה" היא בבחינת טיפול ציני באמצעות פלסטר. "סורוקה" היא הקנרית המתריעה במעמקי המכרה שהחמצן במערכת הבריאות נגמר. צריך ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את כלל מערכת הבריאות!

(המאמר התפרסם לראשונה ב"דה מרקר")