הרופאה ששברה שתיקה

הרופאה ששברה שתיקה

Video Player

התוצאה, שנכתבה בעמל רב, היא הספר ‘חלוק לבן פרום’ש יצא לפני כמה שנים לאור בו היא מסבירה כיצד הרופאים עצמם מבינים שהם פועלים בתוך מערכת חולה. בראיון לערוץ 7 היא תחילה מספרת על הספר ועל התגובות עליו מאז נכתב לפני מספר שנים, “הספר נכתב בעקבות סדרה ארוכה מאוד של חוויות אישיות וחוויות כרופאה שמלווה מטופלים ופוגשת את הצדדים היותר קשים של המערכת הרפואית ובעקבות סדרה של אירועים שקרו במשפחה”.

“כבת יחידה ליוויתי הרבה בני משפחה ב-28 אשפוזים ברחבי הארץ לאורך הרבה שנים. שני מסעות קשים במיוחד היו בשנת 2001-2002 כשאיבדתי תוך שנה וחצי גם את אבא שלי וגם את בעלי ז”ל. התהליך הזה לימד אותי דברים קשים מאוד על הפער העצום שיש בין רמת הרפואה הישראלית שמתבטאת בידע, בטכנולוגיה ובסל תרופות עשיר מול מה שמגיע למטופלים. הפערים הם בלתי נסבלים בעקבות המצב של מערכת הבריאות”, מסבירה ד”ר אלעד. לדבריה, “השחיקה של צוותי הרפואה גדולה, המערכת מורעבת קרוב ל-40 שנים. כשמתחילים לחוות את זה על בשרנו הדבר משאיר טראומות. הדרך שלי לטפל בטראומה היתה לכתוב”.

תהליך הכתיבה לא היה קל. “לקח שבע שנים לכתוב את הספר הזה. היה מאוד קשה לכתוב אותו ממקום מחובר למערכת שאני חלק ממנה, אוהבת אותה, מזוהה ומזדהה איתה וכואבת את חולייה, אבל לא יכולה שלא להתריע עליהם”.

מה בעצם היתה המטרה כשהחלטת לכתוב?

“המטרה היתה לבוא עם ביקורת בונה ולא להאשים אף אחד חלילה. הרעיון היה לחפש את המשותף לכל הכשלים ומה אדם מן היישוב יכול לעשות כדי לשמור על עצמו, מה מטופלים של מערכת הבריאות יכולים לעשות כדי להגן על יקיריהם, כי זה ממש אזור פיגוע לצערי. נגעתי גם בשאלה מה הצוותים הרפואיים מצווים לעשות בנושאי אתיקה ושמירה על עצמם ומה קובעי המדיניות אמורים לקדם”.

הכתיבה שלך באה מתוך מערכת שלא ששה לספר בחוץ על כשליה. מהיכן האומץ?

“אולי זו תמימות ובאיזה מקום גם תחושה שאי אפשר לשתוק יותר. אם אני לא אעשה עם זה שום דבר, זה ימשיך באותו אופן. ראיתי את המערכת לא מתפקדת וראיתי כיצד הכשלים שלה משותפים לבתי חולים מהשורה הראשונה ולכאלה שהם פריפריים לחלוטין. המכנה המשותף הוא חוסר כוח אדם, שחיקה מטורפת של צוותים רפואיים, מקום שבו הם מגיעים לחוסר אמפתיה מוחלט למטופלים ואז הם קהים מכדי להכיל את הסיפור של המטופל. כשהם הלומי עייפות מתורנויות ארוכות ועומסים, אז הכל הופך להיות מעין סרט נע”.

מי אשם במצב הזה?

“אני חושבת שזה לא נכון לחפש אשמים. מאוד נזהרתי גם בספר וגם במסע החברתי להבראת הרפואה שאותו אני מובילה יחד עם בן זוגי ד”ר אלון מרגלית. אנחנו מחפשים מכנה משותף לכל מי שרוצה לתקן. אני באמת מאמינה שראשי המערכת מעוניינים לתקן”.

“יש מגמה של הרעבה, של תקצוב לא מדוייק ולא נכון. יש התעלמות בסיסית מהבנה שרופאים הם בני אדם והם צריכים לישון. כשלא ישנים כמה פעמים בשבוע לאורך הלילה, מגיעים לקהות ואטימות רגשית. ואז גם מתחילה מחלת השחיקה. אחיות ורופאים הם הראשונים ברמות השחיקה בישראל. עשרות אלפים חולים בגלל שהם בחרו לעזור לאחרים וזה פסול מבחינה מוסרית”.

ואת החלטת להיות זו שקמה ואומרת – יש כאן בעיה.

“צריך לפתוח את התריסים ולהבין שיש בעיה, שפוגעת בנו ותפגע בילדים שלנו. הרבה מזה ייפול ויקום בהתאם להחלטות המושכים בחוטים אבל הקהל הרחב צריך לזעוק את הזעקה כדי שיתעוררו וישימו את זה בסדר העדיפויות. היו חמש ועדות חקירה למצב מערכת הבריאות בעשרים השנים האחרונות. אם נבחן איזה אחוז מההמלצות שלהן יושם, נבין שלא אני צריכה לתת את הפתרונות. אנשים רציניים מאוד ישבו על המדוכה ונתנו המלצות מצויינות שצריך ליישם אותן”.

“זה לא קורה כיוון שהבריאות לא נתפסת בעיני הקהל בישראל כנושא שהוא בראש סדר העדיפויות. כולם מתעסקים בביטחון, אבל הביטחון הבריאותי שלנו, שנישאר בחיים בפעם הבאה שצריך להגיע למיון או אשפוז נמצא בסימן שאלה גדול. עד שלא נתעורר ונבין שצריך לדרוש מראשי המערכת להבטיח לנו ביטחון בריאותי, לא יקרה שום דבר”.

את מדברת על אובדן קשר העין – ופעלת בנושא הזה באופן ייחודי.

“קשר עין הוא המיזם הראשון של המסע החברתי להבראת הרפואה. השקנו אותו בבית החולים הלל יפה שהוא חממת המיזמים שלנו. עשינו תיאום עם אנשי המרכז והם הסכימו לקבל את המתנדבים שגייסנו והכשרנו. המתנדבים ניגשים אל המלווים והמטופלים, מסבירים שהם באו כדי לשפר את איכות הטיפול ובדרך כלל נתקלים בגישה חיובית. המתנדבים אומרים שגם אם כל הצוות הנהדר כדאי לשים לב מיהו איש הסגל שהסתכל לכם בעיניים, הקשיב, ונתן הסבר ראוי”.

“בסוף הטיפול, הם מקבלים טופס וכותבים באופן אנונימי מי היה איש הסגל הזה. הטפסים עוברים להנהלת בית החולים. אחת לכמה חודשים עושים טקס הוקרה גדול, על הדבר הבסיסי הזה. הסגלים הרפואיים מקבלים הוקרה על הדבר הכה אנושי ובסיסי – להתייחס לקהל”.

“קשר עין הוא האלף-בית של אבחנה רפואית וטיפול ראוי. ברגע שאנחנו מחזקים את הנושא בתוך בית החולים, נוצר מצב של תחרות חיובית. כולם מתחילים להרים עיניים אל המטופלים. הרופאים והאחיות שפחדו להרים עיניים, מקבלים משוב חיובי. זה נותן להם סיפוק, כי בסך הכל זה היה המניע שלהם לפנות אל המקצוע. הסיפוק מוריד שחיקה ומקבע התנהגות חדשה. אנחנו מקווים להמשיך עם זה לעוד בתי חולים”.

איזה מסר היית רוצה להעביר למקבלי ההחלטות?

“אני מתחננת בפניהם להסתכל על המספרים, להבין שלצערי מערכת הבריאות לא רק מתקנת ולא רק מופלאה, אלא גם הורגת. מדובר כאן בפיקוח נפש, לא של אחד או עשרות, אלא של אלפים. צריך להתעשת מהר ולעשות תיקון גדול. זו הבקשה שלי מקברניטי המערכת”.

“יש לי גם מסר לקהל הרחב: קחו את הנושא הזה של הבריאות בידיים. צריכים לדרוש מהפוליטיקאים לקחת את הנושא הזה במקום גבוה לסדר העדיפויות”.