מגיפת הקורונה הכניסה את כולנו למצב לחימה. נכון שהאויב הוא נגיף לא מוכר דיו, אך התקשורת מתבטאת במושגי מלחמה קלסיים. מילים כמו נפגעים, חזיתות, מלחמה וכד’ מציפות את המדיה הכתובה והדיגיטלית.
בהמשך לקו המטאפורי המשווה את המגיפה למלחמה, עולות מספר שאלות נוקבות שיש לתת עליהן את הדעת, אם לא כיום אז לפחות לקראת המגיפה הבאה…
“בחזית המלחמה נמצאים הלוחמים” – במקרה שלנו כלל אזרחי המדינה. חלקם ממוגנים יותר וחלקם אינם ממוגנים כלל. האזרחים הממוגנים הם הצעירים ואלו המקפידים לשמור על בריאותם לכל אורך השנה באמצעות הקפדה על אורחות חיים בריאים. הממוגנים פחות הינם החולים הכרוניים שעמידותם מול מחלות לקויה. אלו שאינם ממוגנים כלל הם האזרחים הוותיקים שרבים מהם גם חולים במחלות כרוניות ורבים גם חיים במוסדות שונים שאמורים להגן עליהם בימים כתיקונם.
הצעדים הראשונים המתחייבים בפרוץ המלחמה/המגיפה, הם להגן על האזרחים/הלוחמים שאינם ממוגנים דיים. במילים אחרות ליצור סביבם מערכת הגנה חיצונית שתמנע עד כמה שאפשר את הפגיעה בהם.
במלחמה אמיתית מאחורי “הלוחמים” מוצבות תחנות האיסוף הגדודיות – התאג”דים. אליהם מגיעים נפגעים מחזית הלחימה. רבים מהם מקבלים טיפול ראשוני במקום, אחרים מפונים אחורה לבית חולים שדה. באופן זה המערכת מתפקדת באופן יעיל והנתונים המוזרמים מהתאג”ד לפיקוד האזורי מאפשרים למפקדים לקבל החלטות מושכלות לתועלת הצוותים הרפואיים והנפגעים.
אם נחזור מהמשל לנמשל, מדהים להיווכח שרק כעת, כאשר המגיפה מתחילה לדעוך, נזכרים בצורך להפעיל את רפואת הקהילה, שהיא למעשה “התאג”ד האזרחי” הפועל דרך קבע בימים כתיקונם. הרפואה הקהילתית “נעלמה מהמפה” מיד עם פרוץ המגיפה. הצוותים הרפואיים לא קבלו מיגון והנחיות פעולה ברורות. גם המטופלים קיבלו הנחיות להתרחק ככל האפשר מהמרפאות ובכך הצטמצמו מגעי החולים החריפים והכרוניים באופן מסוכן. הירידה של עשרות אחוזים בפניות למרפאות בדיקות והדמיות צפויה לעלות במחירים כבדים שאותם נגלה בהמשך.
רק לאחר שהפעילו את “התותחים הכבדים” – את המחלקות לטיפול נמרץ, את מחלקות הקורונה ובתי החולים הזמניים שנבנו לצורך זה. לאחר שגייסו את סיירת מטכ”ל ואת המוסד להשגת בדיקות ומכשירי הנשמה מכל רחבי העולם. כעת התפנו לטפל בחוליה המשמעותית והחסרה שכמו ונעלמה בתוך האירוע המתגלגל.
אין ספק, לדעתי שאם היו מפנים את תשומת הלב והשקעת המשאבים לצוותי הרפואה הראשונית מיד עם תחילת המגיפה, היינו יכולים להגיע לתוצאות משופרות מבחינת ביצוע הבדיקות, זיהוי חולי הקורונה באופן מסודר ומהיר ואולי חשוב לא פחות – היו ממשיכים לטפל בחולים רגילים הזכאים וזקוקים לטיפול מתמשך גם אם אין להם קורונה…. ניתן להעז ולנחש שגם ניתן היה לחסוך כספים רבים שנשפכו ללא הכרה ושהמפולת הכלכלית הייתה אולי יכולה להיות פחותה ומווסתת כהלכה.
רק כעת מעבירים את האחריות לביצוע הבדיקות לרפואת הקהילה, לאחר בזבוז זמן, משאבים ובלבול מיותר. אם הדבר היה נעשה בתחילה, ניתן היה לא רק לקבל במהירות את תוצאות הבדיקות באופן ישיר – הן למטופלים והן לרופאיהם, אלא גם ניתן היה ביתר הצלחה להגדיר אזורים נגועים ביתר במגיפה ולבודד אותם במהירות, במקום להטיל הסגר כללי על כולם… בהתאם לכך ניתן היה להפעיל סגר מותאם ולשחרר לפעילות רגילה במקומות הנקיים מתחלואה.
צוותי הרפואה הראשונית – רופאים ואחיות המכירים היטב את מטופליהם ומשפחתם, היו יכולים לספק מידע מיד ראשונה לגבי מספר החולים בקורונה כמו גם מידע חשוב לגבי צרכי המערכת לשם טיפול שגרתי בחולים כרוניים, בקשישים ובחולים צעירים.
אם היו טורחים למגן אותם בצורה נאותה מההתחלה, היו יכולים להיעזר בהם גם בטיפול בחולי הקורונה במתחמים המיועדים לכך.
מערכת הבריאות “לא סופרת” כבר מזה שנים רבות את רפואת הקהילה. המחסור בכח אדם מיומן ובמומחים ברפואת המשפחה זועק לתיקון הן בגלל העומס המוטל על מעטים מדיי, השחיקה הכבירה הנגרמת מכך על צוותי הרפואה והטעויות הנגרמות בשל כך על מחירן האנושי והכלכלי הרבים. אנו עדיין במחסור גדול שרק הולך וגדל עקב צרכים גוברים של אוכלוסיה מתבגרת ופרישה קרובה של רופאים ותיקים.
הלוואי ותשומת הלב המוגברת שהביאה הקורונה למערכת הבריאות תביא לתגבור הנדרש של מערכת הרפואה הראשונית. הבה נקווה שבפעם הבאה ההתנהלות תהיה מושכלת יותר לטובת כולנו.